מהו הסוד בזמירות השבת?
זמירות שבת הם מקבצים גדולים של פיוטים, שנכתבו ע"י מאות פייטנים, רבנים, ומקובלים גדולים, בעיקר בין המאות ה-14 למאה ה-17. זמירות שבת הן המפתח לעונג שבת ולשלום בית.
אין כמו האווירה בבית בזמן שכל המשפחה יושבים סביב השולחן ושרים ביחד כולם ומסתכלים בזמירון, שרים אשת חיל, ומתכוונים בשירם לאימא שעומלת וטורחת בערב שבת שהבית יהיה נקי ומסודר ולהכין אוכל טעים לכבוד שבת קודש. או לשיר ביחד שלום עליכם ולכוון לקבל את המלאכים שחזרו איתנו מבית הכנסת.
אך מה התייחסות ההלכה לשירת זמירות שבת והאם ישנה התייחסות?האם יש סדר מחייב או שיעור נדרש? והאם ישנם אנשים שאינם שרים בכלל זמירות שבת? דבר ראשון: לפי רוב שירת זמירות שבת אינה הלכה אלא מנהג טוב שינהג בו האדם, והוא מנהג שמחזק את שלום הבית,ומהווה עונג שבת אמיתי. בנוגע למקור למנהג,יש הרבה מקורות:
1. ישנה מצווה מהתורה (חמישה חומשי תורה) לומר דברי תורה בשבת כמאמר הכתוב במסכת אבות "שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום, שנאמר “וידבר אליי זה השולחן אשר לפני ה’”. בחלק מהזמירות שזורים בתוך מילות הפיוטים גם פסוקים, ולכן היו קהילות שבהם לא היו אומרים דברי תורה אלא שרים זמירות שבת,ויוצאים בזה ידי חובה.
2. יש בזמירות הרבה הלכות ומנהגים שמרומזים במילות הפיוטים. לכן בזמנים בהם עם ישראל דוכא ע"י ממשלות הגויים בגלות, ושונאי ישראל אסרו עליהם ללמוד תורה, הם היו שרים זמירות שבת ובכך העבירו את הלכות שבת דרך השירה לדורות הבאים.
3. במסכת מגילה דף י"ב ע"ב, כתוב כך “ביום השביעי כטוב המלך ביין” אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא? (תרגום:וכי עד עכשיו לא היה טוב ליבו ביין?) אמר רבא:יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות. אבל אומות העולם אוכלין ושותין-אין מתחילין אלא בדברי תפילות (דברי הבל) " מכאן נלמד שמנהג יפה הוא לשבת ולשבח את האלוקים ומצוותיו.
4. כתוב בזוהר הקדוש: “אין לך שבת ושבת שאין הקב”ה הולך לחול עם הצדיקים בגן עדן, ולא עוד אלא כשהוא נכנס אנו מקבלין אותו בשירין ובזמרין". פעם התבטא האדמו"ר הזקן, ר’ שניאור זלמן מלאדי כך:“הדיבור הוא קולמוס הלב,והניגון הוא קולמוס הנפש” כלומר הכלי לכתיבת דרכי הלב הוא הדיבור, וכלי כתיבת דרכי הנפש הוא הניגון. כמו שכאשר כותבים בקולמוס אין אפשרות למחוק, ככה גם הניגון, אי אפשר למוחקו מהנפש. על זה ישנו סיפור, סיפורו של ניגון: לפני כ-35 שנה, יצא שליח חב"ד בקליפורניה, הרב שלמה קונין להעביר סדרת שיעורים והרצאות בכמה אוניברסיטות בארה"ב. פעם הוזמן הרב, להעביר סידרת הרצאות באוניברסיטת ברנדיין שבמדינת מסצ’וסטס. וכמו בכל קמפוס או כיתה, תמיד יש משהו שכל הזמן מנסה להפריע לשיעור עם שאלות שונות ומשונות על הנלמד, ומנסה להעמיד את דברי המרצה באור מגוחך. כמובן גם בשיעוריו של הרב שלמה, היה אדם אחד אטאיסט, שהיה “ממנהגי המרד” ברב קונין. לאחר כמה שעורים, כשלרב שלמה כבר התחילה לפקוע הסבלנות, החליט רב ללמד את הסטודנטים ניגון חסידי. הרב התחיל לשיר, וכשגמר לשיר חזר שוב ושר, ושוב שר, ועוד פעם ועוד פעם, וככה במשך חלק ניכר מהשיעור. וגם חלק מהסטודנטים התלהבו מהשירה ורוממות הרוח, והצטרפו לשירה הסוחפת. במשך כל אותו השיעור, אותו “מנהיג המרד” הצעיר האטאיסט, ישב במקומו מהופנט ואפילו הזיל דמעה. בסוף השיעור שכלום כבר התפזרו, הצעיר האטאיסט עדיין ישב במקומו צנוף ומאושר. הרב שלמה קונין התקרב אל מיודענו, התיישב לידו ושתק. לאחר כמה רגעי מועקה של שקט. פתח הצעיר את פיו ואמר: "רבי…השיר ששרת…ממש נגע ללבי…פשוט הרסת אותי! אותי,ואת כל מה שהאמנתי בו עד היום! אני…אני פשוט לא מבין?! איך?! איך?!…. "מלמל ברגש ופרץ בבכי. “ממה אתה כל כך נרעשת?!” תמה רבי שלמה. “הרב, בוא…אספר לך: גדלתי בחווה מרוחקת במדינת איווה. באזור החווה, היו שטחי מקנה גדולים ביותר, שאבי קנה בכסף מלא. מעולם לא היינו קשורים לדת והדבר היחיד שקישר אותנו ליהדות הוא שידענו שאנחנו יהודים. סבא שלי מצד אימי, אדם זקן וערירי, שהיגר מרוסיה לארה”ב, היה גר איתנו בילדותי. סבא, היה יהודי מאמין, ששמר שבת וכשרות. סבא מעולם לא אכל מתבשיליה של אימי שלא היו כשרים. סבא היה אוכל רק דברים פשוטים כמו ביצים וירקות. יום אחד, זה היה בשבת, התכוננתי לצאת לבית הספר האזורי, ופתאום סבא אמר לי “בוא חמוד, אני רוצה ללמד אותך משהו, זהו ניגון, שסבי לימד אותי, את הניגון הזה תזכור, ויום אחד הוא עוד יעזור לך”. וסבא התחיל לשיר, ועוד פעם שר ועוד פעם, עד שכבר הייתי צריך ללכת לבית הספר. בערב, שחזרתי, סבא כבר לא היה בין החיים, הוא נפטר המתקף לב פתאומי. במשך השנים שניגון שלימדני סבא, נשכח, ובינתיים כבר אבי נפטר, ואני הלכתי ללמוד באוניברסיטה. וככה במהלך השנים אני מנסה להיזכר בשיר ולא מצליח להיזכר. הניגון הזה, ששר סבי, הוא אותו ניגון ששרת אתה בשיעור". לאחר כמה שנים אותו סטודנט אטאיסט, התחתן, חזר בתשובה ועלה לארץ.
בזמירות השבת ישנם ארבע סוגות עיקריות, זמירות ליל שבת, יום שבת, סעודה שלישית ומוצאי שבת.
1) ליל שבת: פיוט מנוחה ושמחה, שנכתב ע"י פייטן שלא ידוע עליו דבר. שמו כתוב באקרוסטיכון (צורת כתיבת שמו של המחבר בשיר בראשי משפטים או מילים) בתחילת שלושת בתי הפיוט הראשונים.
2) הפיוט “מה ידידות מנוחתך” נכתב ע"י מנחם, פייטן שלא ידוע מיהו. הפייטן מנחם מסכם בפיוטו את המלאכות האסורות בשבת, כגון:“חפציך אסורים,וגם לחשוב חשבונות”. וגם מסכם את הדברים המותרים לעשייה בשבת, כמו:“הרהורים מותרים ולשדך הבנות ותינוק ללמדו ספר”.
3) הפיוט “אשת חיל” שהוא כינוי לעשרים ושניים פסוקים הכתובים בספר משלי פרק ל"א וחוברו לפיוט כנגד עשרים ושניים צינורות שלמעלה ופתוחים בערב שבת ומשפיעים ברכה על העולם.
יום שבת: 1.הפיוט “יום זה מכובד מכל ימים”,הפיוט חובר ע"י פייטן בשם ישראל. לא ידוע מיהו. בבית הראשון של הפיוט כותב את הפסוקים הראשונים בהם מוזכרת השבת,“ששת ימים תעשה מלאכתך ויום השביעי לאלוקיך…”בבית השני מזכיר הפייטן ששבת המועד הראשון למקראי הקודש ומתחיל לפרט את סדר שולחן שבת,“על כן כל איש ביינו יקדש ועל לחם יבצעו תמימים…”וכך גם בשאר הבתים.רק בבית האחרון הוא מזכיר את גדולת ה’ במילים “השמים מספרים כבוד וגם הארץ מלאה חסדו ראו כי כל אלה עשתה ידו כי הוא הצור פעלו תמים”
2. הפיוט “דרור יקרא” ,נכתב ע"י דונש בן לברט משורר פייטן ובלשן מימי הביניים, שמו נכתב באקרוסטיכון בשני הבתים הראשונים ובבית האחרון ובכל שאר הבתים נכתב במפוזר במילות הבתים.
3.ברוך אל עליון,שחיברו ר’ ברוך בן ר’ שמואל ממגנצא. ושמו בראשי החרוזים, ברוך חזק.
סעודה שלישית: 1. פרק כ"ג בתהילים, נכתב על ידי דוד המלך. דוד המלך מביע בפרק תהילים זה את בטחונו הרב בה’, ואת שאיפתו הגדולה לראות את בנין בית המקדש עוד בימיו, מה שאליו לא זכה, אלא שבנו שלמה בנה את בית המקדש הראשון.“מזמור לדוד ה’ רועי לא אחסר”
2. הפיוט ידיד נפש, חובר על ידי ר’ אלעזר אזיכרי. בקהילות מרוקו הפיוט פותח את שירת הבקשות,ובקהילות חלב הוא מסיים את שירת הבקשות. בקהילות אשכנז הפיוט נאמר בקבלת שבת, וגם בסעודה שלישית.
3. הפיוט אל מסתתר בשפריר חביון, חובר בשלהי המאה ה-16,ע"י ר’ אברהם מימון בצפת. ר’ אברהם היה תלמידו של המקובל האלוקי ר’ משה קורדוברו שהיה מחוג מקובלי צפת. הפיוט,שחיבר ר’ אברהם, מיוסד על עשר הספירות הקבליות, עשר ספירות בנויות על עשר שבחים של הקב"ה שיורדים לעולם. כדי שהעולם יוכל לספוג אותם, כתבו המקובלים הגדולים עשר ספירות שמוזכרות בפיוט אל מסתתר בשפריר חביון, וגם כתובות בספירת העומר בשביל,שיהוו סוג של סנן בין אנרגיות האלוקים הבלתי נגמרות, לעולם הזה.
מוצאי שבת קודש: 1. את הפיוט “אל אליהו”,כתב פייטן בשם אברהם שלא ידוע מיהו כלל, פרט לשמו. שמו מוזכר באות הראשונה של כל בית ובשורה האחרונה של הפיוט, מוזכר שמו במלואו,במילים “אברהם הקרה נא”. תוכן הפיוט הוא תפילה לגאולה. הפיוט הינו דומה לטקסט טיעוני,שפונה לאליהו הנביא שיגיע מהר, כי: א. המשיח נמצא בשבי וסובל מאוד בשל היותו בגלות. ב. עם ישראל סובל מהצקות הגויים. ג.עם ישראל נמצא בגלות. הפיוט נפוץ בעיקר בעדות המזרח בהרבה מנגינות. 2. את הפיוט “אליהו הנביא” שרים במוצאי שבת קודש, בגלל מאמר הגמרא במסכת עירובין, שאליהו הנביא לא יבוא באחרית הימים,בערב שבת ובשבת. מכאן לומדים שאליהו הנביא יבוא במוצאי שבת קודש. 3. את הפיוט “המבדיל בין קודש וחול”,כתב יצחק הקטן,עליו דבר לא ידוע. הפיוט נמצא לראשונה,במחזור ויטרי. מחזור ויטרי הוא ספר הלכה ומחזור תפילה המיוחס לרבנו שמחה שמואל מוויטרי,שהיה תלמידו של רש"י. המחזור שכתיבתו הושלמה בשנת 1208 נחשב לאחד נחשב לאחד מהמקורות החשובים ביותר בתולדות ספרות התפילות. לא ברור אם שרו את הפיוט ביום כיפור או ביום כיפור שחל בשבת. על כל פנים הפיוט הועבר למוצאי שבת. לפי מילות השיר ניתן להבין שככל הנראה את הפיוט היו שרים בתפילת נעילה שבסוף יום כיפור.
ונסיים בסיפור מרגש על הניגון והשמחה שבעצב: ר’ משה לייב מסאסוב, היה ידוע בהידורו הגדול במצוות הצדקה. פעם אחת,הרבי,מצא חתן וכלה יתומים ועניים,שלא היה להם די צורכי החתונה, אפילו בית לא היה להם, ובטח שלא יכלו לדבר על רהיטים. הרב החליט שהוא יארגן להם את כל צורכיהם,החל בבית וכלה בבגדים ואוכל לחתונה.בחתונה,התזמורת נגינה ניגון נפלא,שעליו אמר ר’ משה לייב “מי ייתן לכשיגיע יום פקודתי,יוליכוני בניגון זה לבית מועד כל חי”. עברו שנים,העניין ובקשת הרבי נשכחו מלב כולם.יום אחד ביום ד’ שבט טסק"ז,חברי התזמורת נוסעים בעגלתם הרעועה לעבר חתונה בעיר ברודי. פתאום,התחילו הסוסים לרוץ במהירות,העגלון ניסה בכל כוחו לעצרם אך ללא הועיל,הסוסים רצו, טסו מעל הרים גבעות, ירדו לתהומות וגעיות. עד שנעצרו ליד בית קברות שהיה גדוש באלפי אנשים. לבסוף מה מתברר? הרבי הקדוש, ר’ משה לייב מסאסוב, נפטר מן העולם. מייד נזכרו הנגנים בקשתו של הרבי, ביום חתונת היתומים, שינגנו בהלווייתו, את הניגון אותו ניגנו הנגנים בחופה באותו לילה. אך לנגן ניגון שמח בתוך הלוויה? בית הדין הגדול של העיר סאסוב נעמד בצד הדרך להתייעצות. לאחר כמה דקות מתוחות של התייעצות מחליט בית הדין מותר לנגן את הניגון כי זאת בקשת הנפטר וגם בגלל שרואים שזה משמיים. וכל מלווי רבי משה שמחו והתחילו לשיר את הניגון בליווי התזמורת.
באתר שמחות – ברכונים לשמחות ברכונים לבר מצוה ברכונים לבת מצוה ברכונים לחתונה וכו… www.smachot.co.il
