עבודה שבלב זו תפילה- 

בפרק הרביעי של המשנה במסכת ברכות עולות גישות שונות ביחס למהות התפילה. מחד גיסא, על התפילה להתקיים בזיקה להתנהלותו של האדם בחייו, ולנבוע ממצב רוחני, נפשי ותודעתי בו האדם ששרוי. מאידך, ישנו ערך בכך שלדבר כה מהותי בקשר בין אדם לבוראו תהיה קביעות וממד של התמדה. עם חורבן הבית וביטול הקרבנות נוסף החשש הממשי כי ללא מיסודה בנוסחים וזמנים קבועים, התפילה עלולה להשתכח, להימוג ולהעלם מסדר יומו של אדם מישראל. דבר זה עלול לפגוע אנושות בעמידת האדם מול ה’.

ביטוי לכך הוא קיבוע התפילה על ידי רבן גמליאל בדור שאחר חורבן בית המקדש. המתח בין הגישות מובא בדבריו הידועים של ר’ אליעזר כי “העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים”. הרמב"ם מסביר בפירושו למשנה כי “כוונתו כאן באמרו קבע, שעושה תפלתו כי שמתעסק בעבודה המוטלת עליו כדי שיתפטר ממנה ויפרוק מעליו עול”. הקושי המופיע בדבריו של ר’ אליעזר מביע רצון עמוק לשמר את התפילה כביטוי הפנימי והטבעי ביותר לנפשו של המתפלל.

המצב הנוכחי תובע איזון שאינו קל בין “תמיד” ל"נדבה", בין הרצון האינסטינקטיבי לעמוד מול ה’ בתפילה לבין החובה ההלכתית לקיומה. יתכן כי השלב הבא יהיה פשוט והרמוני יותר, בו ימצא המתפלל את הביטוי לתפילתו הפנימית בנוסח ובזמנים שקבעו והגדירו חכמים. יש לעמוד על אופן גיבוש נוסח התפילה ולבררו. במבט שטחי, לכאורה, ברור הדבר כי בין כל השיקולים והעניינים המובאים בעריכת תפילה, נמצא גם השיקול כי היא מהווה אמצעי רוחני- חינוכי המבטא את עיקרי האמונה, וכי הוא מלווה ולעתים אף מנחה את האדם בכל צעד ושעל לאורך חייו. דבר זה מאיר את התפילה באור נוסף המציב בפני המתפלל יעדים רעיוניים ומעשיים אשר למימושם ראוי לשאוף. קיבוע התפילה כפי שראינו, היה תהליך חיוני, אך יש להיות מודעים להשלכותיו בהיבטים רבים וביניהם כאמור, בפגיעה באופי הספונטני של התפילה.

אין תחליף לקשר הנוצר באמצעות תפילה בין המתפלל לבוראו, בחיבור הפשוט בין המצב והרגש בו האדם נתון לבין אופי עמידתו בתפילה. חיבור כזה בכוחו להביא את המתפלל להתעורר ליום חדש כשבפיו המילה ‘תודה’, כפי שראינו בדברי הרב קוק ב’עולת ראיה’. עניין התורה חורג הרבה מן הפן הנימוסי בלבד, שאף בחשיבותו אין להקל ראש, אלא היא דבר נשגב, בעל משמעת קיומית, כפי שעולה מהמדרש.

הדברים אמורים במשה תוקף שתודה זאת מופנית לבורא עולם. אמירת התודה והכרת הטוב, אינה דורשת טשטוש המציאות והתעלמות מן האירועים והחוויות הפחות נעימים בה. אדרבא, התודה היותר משמעותית ועמוקה היא דווקא זו הבאה מתוך מורכבות החיים, מתוך הבנה שיש בחיינו אתגרים רבים. ר’ שלמה אבן גבירול בשירו “שחר אבקשך” נותן אף הוא ביטוי לרחשי הלב עם בוא השחר והליל. שחר אבקשך צורי ומשגבי אערך לפניך שחרי וגם ערבי לפני גדלתך אעמד ואבהל כי עינך תראה כל מחשבות לבי מה זה אשר יוכל הלב והלשון לעשות ומה כח רוחי בתוך קרבי הנה לך תיטב זמרת אנוש על כן אודך בעוד תהיה נשמת אלה בי.

המשורר מיטיב לתאר את הרגע המרומם של בקשת ה’ והעוצמה שבעמידה לפני בוחן כליות ולב. מעמד זה מעלה בו שאלה בסיסית ומתבקשת. שאלת אפסות רוחו והאמצעים העומדים לרשותו- רגשי הלב והלשון המדברת במעמד מבהיל שכזה. על כך הוא משיב בבית האחרון כי ידועה לו ‘תכונה’ של בוראו, אהבתו לזמרת אנוש ועל כן יודה לא-ל עד אחרון ימיו.

אמירה מיוחדת זו יוצאת אף זיהוי, שבעיני אבן גבירול הוא מובן מאילו, בין זמרת אנוש להודאה והופכת את ההודאה לאמצעי המרכזי והחשוב העומד לרשותו ל המתפלל. אם נעיין בתפילת העמידה נבחין כי אף על האמצעי ראוי להודות. מודים אנחנו לך, שאתה הוא יקוק אלקינו ואלקי אבותינו, אלקי כל בשר, יוצרנו יוצר בראשית. ברכות והודאות לשמך הגדול והקדוש, על שהחייתנו וקימתנו. כן תחיינו ותחננו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך, לשמר חקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם, על שאנחנו מודים לך, ברוך אל ההודאות ברכה זו מסתיימת בהודאה על עצם היכולת להודות, מתך הבנה שיכולת זו אינה ובנת מאליה וחשיבותה רבה לאין ערוך. היא מחייבת פרספקטיבה רחבה ותפיסה מאזנת ומכילה. “על שאנו מודים לך- ברוך אל ההודאות”.

היכולת הזו נוסעת מגישה חיובית למציאות. מרכיב אופיינו לגישה זו היא השמחה, כאשר בינה לבין השירה, כפי שראינו לעיל בדבריו של הרב קוק, ישנו קשר הדוק. כששומעין השירה כאן נכנס לתמונה אופן השירה, העבודה שבלב. אין כוונתי ליכולת דיוק בצלילים או שמיעה מוזיקלית. שירה זו אף אינה תלויה בכישרון מולד או נרכש כי אם במודעות ועבודה, התבוננות והקשבה, כלפי פנים וכלפי חוץ. בגמרא במסכת ערכין מתייחס רב מתנה לפסוק “תחת אשר לא עבדת יקוק אלקיך בשמחה וטוב לבב..”. איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר: זה שירה. "עניין העבודה וישוב הדעת הדרוש לתפילה כזו מוצא ביטוי בהלכה מעניינת בשולחן ערוך, המנחה את דרכי התפילה בפירוט רב ומגדירה: “אין אומרים הזמירות במרוצה, כי אם בנחת.”

ומוסיף השולחן ערוך ואומר י “מזמור לתודה (תהילים ק, א-ה) יש לאומרה במנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה.” הבנה זו בהלכה מאירה שוב את המדרש בו פתחנו הקובע ש"אלמלא שירה וזמרה שהם אומרים לפני בכל יום ויום- לא בראתי את עולמי." ענה רבנו, זכרונו לברכה ואמר.

אם היית זוכה לשמע את קול השירות והתשבחות של בעשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך בלי פניה ובלי שום מחשבות זרות ואינם מצפים לשום תשלום גמול, כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם וטוב מאוד ביניהם לעבוד את ה’ ביראה. (ר’ נחמן מברסלב, שיחות הר"ן קס"ג) היחס לשירה כאמצעי ההולם והעמוק ביותר להבעת תודה מסביר את ראייתה כעניין קיומי, לאדם ולחי, לצומח וליקום כולו. ולוואי להשתמש בו, להקשיב, לשיר ולהתפלל מתוך העומק והפשטות שברגש התודה.